ההיסטוריה של התמר מהיוונים ועד הביזנטים

תחנות בציר הזמן

1. סוף המאה הרביעית וראשית השלישית לפנה״סתיאופרסטוס מתאר את גידול התמר ואת ההבדלים בין הפירות.
2. המאה הראשונה לספירהפליניוס משבח את תמרי יהודה. בשנת 71 מופיע דקל על מטבע רומי מסדרת ״יהודה השבויה״.
3. שנת 130 לספירהחוזה מארכיון בבתא עוסק ביבולם של שלושה מטעי תמרים.
4. שנת 301 לספירהדיוקליטיאנוס ושותפיו לשלטון מפרסמים צו מחירי מקסימום.
5. המאה השישית לספירהבמפת מדבא מופיעים יישובי בקעת הירדן, ובהם יריחו ופצאליס.
6. אחרית דבר מודרנית משנת 2005בקטורה מונבט גלעין עתיק ממצדה, ובהמשך גם גלעינים מאתרים נוספים.

התמר בעיני היוונים

תיאופרסטוס, מחוקרי הצמחים החשובים של העולם היווני, הקדיש לתמר דיון מפורט בחיבורו ״חקירת הצמחים״. הוא תיאר השקיה, תנאי קרקע ודרכי ריבוי, והבחין בין פירות שונים בצבעם, בגודלם, בצורתם ובטעמם. הוא גם עמד על הבדל כלכלי חשוב: יש תמרים שאפשר לשמור, ואחרים נאכלים סמוך להבשלה ונרקבים במהירות.[1]

התיאורים האלה מציגים עולם שכבר הכיר היטב את השונות בין עצים ופירות. לצד התבוננות מדויקת בחלק מהתכונות, מופיעים בחיבור גם הסברים בוטניים שאינם מקובלים כיום. ערכו ההיסטורי הוא בתיעוד הידע והניסיון החקלאי של התקופה.

ההבחנה בין תמר שמיועד לאכילה מיידית ובין תמר שמתאים לאחסון תלווה את הסיפור כולו. היא תשפיע על המקום שבו אפשר למכור את הפרי ועל משך הזמן שבין הגדיד לאכילה.

יריחו עיר התמרים ותמרי יהודה

הקשר בין יריחו לתמרים קדם לעולם הרומי. בספר דברים מופיע הביטוי ״בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים״, תיאור שקושר את זהותה של העיר לנוף הדקלים שסביבה.[2]

במאה הראשונה לספירה כתב פליניוס הזקן ב״תולדות הטבע״ על המוניטין של תמרי יהודה. הוא ציין במיוחד את יריחו, ולצידה את ארכלאיס, פצאליס וליוויאס. עוד הבחין בין תמרים עסיסיים ובין טיפוסים יבשים יותר, וציין את כושר ההשתמרות של תמרים מיהודה ומקירנאיקה שבצפון אפריקה.[3]

״תמרי יהודה״ הם אפוא שם היסטורי הקשור לאזור ולפרי שנודע בו. התיאורים העתיקים מצביעים על מגוון תמרים בעלי תכונות שונות. אין לזהות את כולם עם זן יחיד, או להניח שהשם הקדום הוא שם אחר למג׳הול של ימינו.

יכולת השימור הפכה ליתרון מסחרי

האפשרות לשמור תמרים הרחיבה את השוק מעבר לעונת הגדיד וליישובים הסמוכים למטע. פרי שמתאים לאחסון יכול להימכר בהדרגה ולהגיע גם ללקוחות מרוחקים. במחקרם על תולדות ענף התמרים, עקיבא לונדון ושמשון בן־יהושע מתארים כיצד זנים בעלי כושר השתמרות אפשרו שיווק לאורך השנה וסחר מעבר לים.[4]

הם מצביעים גם על תיאורים של מיון לאחר הגדיד, אריזה בקנקני חרס סגורים ואחסון במקום אפל וקריר. לתמר היה ערך כמוצר חקלאי בזכות השילוב שבין איכות הפרי, טיפול לאחר הקטיף והיכולת להביאו לשוק במצב טוב. זהו גם ההקשר המתאים להבנת חשיבותו כמזון שאפשר לאחסן ולהוביל.

בבתא והחוזים שמאחורי המטע

ארכיון בבתא, שנמצא במערת האיגרות במדבר יהודה, מאפשר להתקרב לאנשים שניהלו נכסים חקלאיים. חוזה מ־11 בספטמבר 130 לספירה עוסק ביבולם של שלושה מטעי תמרים שהיו שייכים לבעלה המנוח של בבתא, ושבהם החזיקה לאחר מותו.[5]

החוקרים חלוקים בשאלה אם מדובר במכירת יבול, בהחכרה או בהסדר המשלב את השניים. בכל אחת מהאפשרויות, התעודה מעידה על הסדרה חוזית של הפעילות במטע. היא נכתבה ביוונית ונחתמה בארמית. תעודה נוספת מאותו מכלול, משנת 129, מתעדת העברת מקרקעין במתנה מאם לבתה, ובהם גם מטע תמרים. כך נחשפים קשרים בין חקלאות, רכוש משפחתי ומקומן של נשים בחיי הכלכלה.

הדקל על מטבעות יהודה השבויה

המקום שתפס התמר בדימוי של יהודה ניכר גם במטבעות הרומיים. במטבע של הקיסר אספסיאנוס משנת 71 לספירה, השמור במוזיאון הבריטי, מופיע עץ דקל בין הקיסר העומד ובין דמות נשית יושבת המייצגת את יהודה. המטבע משתייך להנצחת הניצחון הרומי במרד הגדול.[6]

במטבעות המכונים ״יהודה השבויה״ הדקל משולב במסר של כיבוש ושלטון. זו עדות חזותית למקומו בסמליה של הארץ, לצד העדויות הכתובות על המטעים והפרי.

תמרים במשנה ובתלמוד

המשנה והתלמוד משמרים מבט נוסף על התמר, מתוך דיונים בחיי היום־יום ובהלכה. לצד המשמעות הדתית, אפשר ללמוד מהם על עבודת המטע ועל הבחנות בין איכויות הפרי.

במשנה פסחים ד, ח מסופר על אנשי יריחו ש״מרכיבין דקלים כל היום״. הביטוי מופיע בדיון על מנהגיהם, ומצביע על טיפול בדקלים שהיה מרכזי מספיק כדי להיכלל בתיאור חיי המקום. פירוש הפעולה המדויק נדון אצל המפרשים; בין הפירושים המאוחרים נמצא זיהויה עם האבקת התמר.[7]

במשנה ביכורים א, ג נקבע שאין מביאים ביכורים ״מתמרים שבהרים״. ההבחנה נעשית במסגרת בחירת פרי ראוי לביכורים, והיא מלמדת שאזור הגידול היה חלק מן האופן שבו העריכו את איכות התמרים.[8]

בתלמוד הירושלמי, ביכורים א, ג, מובאת בשם רבן שמעון בן גמליאל האמירה ״אין מביאין תמרים אלא מיריחו״. בהקשר של הביכורים היא מבטאת את המעמד המיוחד שיוחס לתמרי יריחו. זו אינה אמירה שלפיה לא גידלו תמרים במקומות אחרים.[9]

דיוקליטיאנוס וערכו הכלכלי של התמר

בשנת 301 לספירה פרסמו הקיסר דיוקליטיאנוס ושותפיו לשלטון צו שנועד להתמודד עם עליית מחירים באמצעות קביעת מחירי מקסימום למוצרים ולשירותים רבים. הצו הוא מקור חשוב לחקר הכלכלה הרומית, אך המחירים שנקבעו בו אינם בהכרח המחירים ששולמו בפועל בכל שוק.[10]

לונדון ובן־יהושע, בהסתמך על מחקרים שנעזרו בצו, מציגים את התמר כגידול בעל פוטנציאל הכנסה גבוה ליחידת שטח בהשוואה לכמה גידולים אחרים. כאן נדרש דיוק: השוואת הכנסה משטח מטע שונה מהשוואת המחיר של פרי יחיד. היא אינה מוכיחה שתמרי יהודה היו ״הפרי היקר ביותר באימפריה הרומית״.[4]

המוניטין, אפשרויות השימור והחוזים על היבול מצטרפים לתמונה של ענף בעל חשיבות כלכלית באזורי הגידול המתאימים, ובהם בקעת הירדן.

פצאליס ומפת מדבא בתקופה הביזנטית

בתקופה הביזנטית, תחת שלטון האימפריה הרומית המזרחית, ממשיך התמר להופיע בתיאור נוף הארץ. מפת מדבא, פסיפס מן המאה השישית לספירה שנמצא בירדן, מציגה את ארץ הקודש ואת יישוביה. בבקעת הירדן נכללות בה יריחו, ארכלאיס ופצאליס.[11]

פצאליס נוסדה בידי הורדוס ונקראה על שם אחיו פצאל. היא מזוהה עם חורבת פצאיל שבבקעת הירדן, ונודעה במטעי התמרים שלה. במפת מדבא היא מופיעה לצד דקל. החיבור בין העיר ובין העץ מעניק ביטוי חזותי לקשר החקלאי המוכר מן המקורות.[12][13]

הכינוי המקראי ״עיר התמרים״ שייך ליריחו. לגבי פצאליס, העדות כאן היא הופעת העיר והדקל במפה, ולא כתובת המעניקה לה את אותו כינוי.

מפצאליס לפצאל ולמשק ליבה

שמה של פצאליס הקדומה נשמר בשמו של מושב פצאל, שבו פועל כיום משק ליבה. גם היום מטעי התמרים הם חלק מנוף המקום ומחקלאותו, ובהם מטעי המג׳הול של המשק.[17][18]

לפי מיפוי החלקות הציבורי של משרד החקלאות, שנבדק בנובמבר 2026, פצאל מדורגת ראשונה בין היישובים במאגר בשטח התמרים המשויך ליישוב, עם כ־4,470 דונם של מטעי תמרים ממופים.[19] כך נפגשים באותו אזור השם ההיסטורי, נוף הדקלים ועבודת החקלאים של ימינו.

עדויות למטעים גם בנגב

מחקר של אבקת צמחים ושרידי פחם משבטה ומניצנה מצא עדויות למגוון עצי פרי, ובהם תמר, ביישובי הנגב בתקופה הביזנטית. החוקרים מתארים חקלאות משגשגת במאות החמישית והשישית לספירה, ומראים עד כמה היה מגוון הגידולים עשיר.[14]

מן המחצית השנייה של המאה השביעית עולה באותם אתרים תמונה של ירידה בגידול עצי פרי. זו עדות לשינוי באזור שנחקר. אין להסיק ממנה שמטעי התמר בכל הארץ נעלמו בבת אחת.

אחרית דבר הגלעינים העתיקים שהונבטו בקטורה

כאן מסתיים ציר הזמן העתיק ונפתח פרק מודרני. בשנת 2005 הצליחה ד״ר איליין סולווי, במכון הערבה שבקיבוץ קטורה, להנביט גלעין תמר שנמצא בחפירות מצדה. המחקר נעשה במסגרת מיזם שיזמה ד״ר שרה סלון מהדסה. העץ קיבל את השם ״מתושלח״.[15]

בהמשך נזרעו 32 גלעינים עתיקים נוספים ממצדה, מקומראן, מוואדי מכוך ומוואדי קלט. שישה מהם נבטו: אחד ממצדה, ארבעה מקומראן ואחד מוואדי מכוך. תוצאות המחקר פורסמו בשנת 2020 וכללו תיארוך ובדיקות גנטיות, שסיפקו מידע חדש על אוכלוסיית תמרי יהודה הקדומה.[16]

העצים שגדלו מן הגלעינים הם זריעים, כלומר צמחים שמקורם בזרע. הם אינם עותקים גנטיים של עץ האם שממנו נקטף הפרי, ולכן ההנבטה אינה שחזור מדויק של זן היסטורי מסוים. היא מאפשרת לחקור חומר חי שמקורו בעולם העתיק, ולהשוות את תכונותיו ואת המטען הגנטי שלו לתמרים המוכרים כיום.

בשנת 2020 הניב העץ ״חנה״ את יבולו הראשון. אחרי מאות שנים שבהן הגלעינים נשמרו כממצא, אחד מקווי המחקר הוביל שוב אל הפרי עצמו.[15]